על השמיר - נקודת מבט נוספת

https://alexanderlevites.blogspot.com/2025/06/blog-post_5.html
https://alexanderlevites.blogspot.com/2022/09/more-on-shamir-another-view-by-thomas-h.html

מאת תומס ה. אלפרד פוס, תורגם מגרמנית על ידי ג'ורג' ט. סאסון
ASK_1997_05.pdf (wasabisys.com)
במיתולוגיה היהודית קיימות זיכרונות על "תולעת קסם" המכונה "שמיר", ששימשה לבניית מקדש שלמה, בין היתר. לפי המסורות, היה זה מקדח יהלום, אך לא מעשה ידי אדם – הוא הגיע ממעבדותיהם האגדיות של "צופי השמיים". האם זה יכול לספק תשובה לחידת הקדחים באבוסיר במצרים, ולטכנולוגיה ששימשה במבנים מסתוריים אחרים ברחבי העולם? פירמידת המקדש של סהורה באבוסיר מתוארכת לממלכה הישנה, השושלת החמישית, ובה נראים קדחים באבני דיוריט קשות, שניתן לטעות בהם כקדחים מודרניים (ראה תמונה 1). אך כיצד זה ייתכן? אין כל אזכור ליהלומים, מקדחי יהלום או טכנולוגיית קידוח מפותחת מתקופת הממלכה הישנה.
תמונה 1: קדחי ליבה באבן דיוריט קשה באבוסיר, מצרים, עם חלק מליבת הקדח שלא הוצא במלואו. צילום: המחבר.
פתרון אפשרי נמצא במסורות התרבות היהודית השכנה. בתלמוד (משנה אבות ה/ט) נתקלתי בתיאור של חפץ המתואר כ"ישות אגדית ממינרל", אך מהתיאור ואופן השימוש בו נראה שהוא יותר כלי. האגדות היהודיות מדברות על "תולעת שיכלה לקדוח במינרלים הקשים ביותר", שנקראה "שמיר". בתלמוד (פסחים נד, א) היא מתוארת כ"תולעת חיתוך", ובזוהר (עד, א-ב) כ"תולעת מפרידת מתכות". למרות השמות הברורים, המקרא מרחיק לכת ומתאר אותה כ"יהלום": "חטאת יהודה כתובה בעט ברזל ובצפורן שמיר..." (ירמיהו יז, א). על פי המידע הזמין, "תולעת חיתוך היהלום" לא הייתה חפץ יומיומי זמין לכולם, אלא כלי "אלוהי" שנמסר לעיתים נדירות לידי בני אדם. זה עשוי להסביר מדוע בעיני אנשי המזרח הקדמון, אבנים יקרות היו חומרים מעולם השמיים, מה שהוביל לשימוש בתכשיטים לחציבת דמויות של אלים או לקישוט מבנים המוקדשים להם.
בהנחיית משה, השמיר שימש שני "חוצבי אבנים", בצלאל ואהליאב, משבטי יהודה ודן, כדי לחרוט את האבנים על חושן הכהן הגדול: "והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל, שתים עשרה, כשמותם, כפתוחי חותם..." (שמות כח, כא). אנשים אלה היו בין רבים שהוכנו והוכשרו מראש לבניית המשכן וציודו: "ודברת אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה..." (שמות לו, א). "חכמה" ו"תבונה לדעת" היו נחוצות אז כפי שהן נחוצות היום לעבודת יד מיומנת. מחברי התנ"ך לא היו מספרים לנו שה' נתן "חכמה ותבונה" לאנשים אלה אלא אם כן נדרשה הכשרה מיוחדת. אם היו משתמשים בטכניקות ארציות רגילות, לא היה צורך בהנחיות "שמימיות". ההכשרה הייתה נחוצה רק משום שנעשה שימוש בטכנולוגיה לא מוכרת עד אז: תחזוקה ושימוש במקדח היהלום "האלוהי", השמיר.
הדיווח הבא על שימוש ב"תולעת חיתוך" מספר כי השמיר הגיע בדגמים וגדלים שונים: "כאשר המלך שלמה בנה את בית ה', בהוראת יהוה לא נעשה שימוש באף כלי מתכת זמין להכנת גושי האבן: 'לא פטיש ולא אזמל ולא כל כלי ברזל הורשו. כי השמיר פיצל הכל, כך שלא היה צורך בציוד אחר לעבודה'" (זוהר עד, א-ב). האבנים, שנחתכו במדויק על ידי השמיר, הגיעו לאתר הבנייה מוכנות לשימוש מיידי: "והבית בהיבנותו נבנה מאבן שלמה במחצב, ולא נשמע בבית פטיש או גרזן או כל כלי ברזל בעת בנייתו" (מלכים א ו, ז). יתרה מכך, במקרה זה, "תולעת החיתוך" לא הגיעה מארגז כלים אנושי, אלא נוצרה על ידי "צופה שמיים" שחי על הארץ בשם אסמודאי.
על פי הלקסיקון היהודי (כרך 4, 1982): "שמיר: (...במקרא: קוץ, דוקר, יהלום קשה), התולעת האגדית ששלמה, לפי האגדה, השתמש בה לבניית המקדש, לפיצול האבנים כדי לא לעבור על התקנה: 'אם תבנה לי מזבח מאבנים, לא תבנה אותו מאבן גזית, כי כאשר הנפת עליה ברזל חיללת אותה'... האגדה מספרת ששלמה, בחוכמתו הבלתי מוגבלת ובידיעתו את הטבע, גילה בשמיר תולעת קטנה כגרגיר שעורה שכוחה לחתוך אבנים...". כלים אלה, שהגיעו כנראה בגדלים שונים לחריטה, קידוח וחיתוך, כולם נקראו "שמיר", עשויים לספק הסבר לעבודות האבן הרבות והבלתי מוסברות לכאורה ברחבי העולם: בטיוואנאקו, פומה פונקו, סקסאייהואמן, אנטוליה ועוד. ברור שהאלים פעלו הרבה לפני זמנו של משה, ולא רק בישראל.
מיתוס המלוכה המצרי מדווח כיצד האל סת חתך סלעים, והקדחים באבוסיר מספקים עדות מדוברת לכך ש"תולעת הקסם" הזו אכן התקיימה. אולי האזכור הספרותי המוקדם ביותר לשימוש בה על ידי זרים מהחלל נמצא שוב במקרא: "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות, לוחות אבן כתובים באצבע אלוהים" (שמות לא, יח)... או שמא נכתבו עם השמיר?
הערת המתרגם: נתקלתי ב"שמיר" פעמים רבות במחקרי לספר The Manna Machine. מקורות מסוימים מתארים אותו כ"חרק", מה שנראה לי תרגום שגוי של המילה הלטינית "Insectator", שפירושה "חותך". לחרקים יש גוף מחולק, ומכאן השם. התיאור "תולעת" הוא טבעי: תולעים יוצרות חורים.
מאמר זה הוא קטע מהמאמר המקורי שפורסם במהדורה הגרמנית של Ancient Skies 1/1997. כתובתו של מר פוס היא Wiesenstrasse 64, D-12101 ברלין, גרמניה